פתרון קונפליקט עזה- נייר עמדה

המטרה:

יצירת שקט והגעה למצב שיאפשר הסדר מדיני ארוך טווח.

התהליך:

1. הפסקה מוחלטת של הפעולות הצבאיות הישראליות ברצועה.
2. ייבוש הרצועה (עד כמה שניתן) מאמל"ח, ע"י: שת"פ צבאי עם מצרים (ע"י לחץ בינ"ל מסיבי), בניית גדר בגבול עם מצרים, מהלכי מנע צבאיים שהיו בשימוש עד כה, בניית גדר עומק בציר פילדלפי ופיתוח אמצעים טכנולוגיים למניעת הברחות דרך ציר זה.
3. אלמנט נוסף שלא אפרט בשלב זה.
4. הנמכת להבות הסכסוך ע"י פריסה נרחבת של כיפת ברזל.

הרציונל:

עקב האירועים האחרונים ובהבנה של המערכה הכוללת שהתחילה בנסיגת כוחות צה"ל מרצועת עזה והחריפה בעליית חמאס לשלטון, נראה שהאסטרטגיה הנוכחית לא הביאה את הפירות הרצויים. האסטרטגיה המוצעת לעיל מתבססת על הרעיונות/הנחות הבאות:

1. האסטרטגיה הנוכחית נכשלה.
2. החמאס לא מהווה איום בטחוני ברמה גבוהה.
3. החמאס נבחר בדרכים דמוקרטיות ונהנה (לפחות בזמן בחירתו) מתמיכה רחבה של האוכולוסיה האזרחית ברצועה.
4. הברחות הנשק נמשכות. בנוסף, עקב פתיחת מעבר רפיח גדל קצב הברחות הנשק. כלומר, העברת נשק לרצועה הוא רק עניין לוגיסטי.
5. לא ניתן לכבוש את רצועת עזה מכיוון שממשל צבאי ישראלי יביא לתוצאות הרסניות והרשות כרגע לא מעוניינת להתערב שם.
6. חיסולים ממוקדים/ הפצצת מחסני נשק/ פגיעה במפקדות חמאס לא מהווים תרומה משמעותית למלחמה בטרור (תמיד יהיו עוד עקב שני הסעיפים הקודמים).
7. גבול עזה-ישראל הינו הגבול החוקי והמוכר ע"י כל הגופים הבינ"ל, לרבות הליגה הערבית והרש"פ, מלבד חמאס.
8. כל עוד חמאס בשלטון לא ניתן להגיע לאף הסדר מדיני בר-קיימא.
9. שימוש בכיפת ברזל יכול להוציא את העוקץ מן הפעילות הצבאית של חמאס.
10. רצועה בטוחה ושקטה הינו אינטרס כלל עולמי, לרבות אינטרס מצרי, פלסטיני וישראלי.
11. עוד רעיון שלא אפרט בשלב זה.
12. עקב האמור לעיל, המשך דפוס הפעולה הנוכחי יביא לסביבה של סכסוך מתמשך שבו בכל כמה זמן מתקיים עימות אלים ואינטנסיבי.
13. ע"כ, צריך לשאוף שלא ליצור תחושת רדיפה בקרב האוכלוסיה האזרחית.
14. הקפאת כל המהלכים הצבאיים מצד ישראל, לרבות סיכולים ממוקדים, למעט מקרים של אירועי חדירה בזמן אמת (וגם שם ראוי לבחון שימוש באמצעים אוטומטיים שיפחיתו את ההקשר האנושי-ישראלי-תגובתי לחיסולים) לא יסכנו באופן משמעותי את בטחון אזרחי ישראל מחד (זאת כאשר כיפת ברזל מוצבת ומופעלת בצורה נרחבת וזאת מכיוון שהעובדה שמעבר רפיח פתוח מנטרלת כל אפשרות רצינית לייבש את הרצועה ללא שת"פ מצרי), ומאידך יחוללו תמורות חיוביות ומסעירות באופי העימות הצבאי, באופן שבו נתפסת ישראל בעיני האוכלוסיה האזרחית ברצועה, באג'נדה האזרחית ברצועה וביכולתה של ישראל להניע תהליכים גלויים ושאינם גלויים.

אדמה מלוכלכת

הספקתי לחלוף על פני אותו השבוע אך תערוכת התמונות עדיין נשארה. הן סירבו לעזוב, אולי בגלל שלא ביקשתי מהן. הן לא הרפו ממני, אולי בגלל שאני לא הרפיתי מהן. אינני יודע היכן הוא עכשיו באמת, אני רק יודע שבמחשבותיי הוא תמיד יהיה.

זה היה אי-שם, במקום שרחוק מאוד אך באמת קרוב. שם ראיתי אותו, ילד קטן, לבוש בגדים מרופטים, יושב בקרן זווית, לבד, בשקט. מסביבו אדמה מלוכלכת , אדמה ותו לא. אותה האדמה שאיש לא טרח לנקות, אותם האנשים שאיש לא טרח לבדוק. הוא שיחק עם האוויר, הקפיד שלא לגעת באדמה.

מרחוק התקרבה מכונית ירוקה, חדשה, נוצצת שהייתה לאותו המקום כשמש במשך כמה רגעי אושר קטנים. האיש יצא מן המכונית ונכנס לאחד הבתים, השאיר את דלת מכוניתו פתוחה. השמיים התמלאו עננים והילד התקרב למכונית. הוא לא הסתכל לצדדים, הוא פסע בבטחה והתיישב בכיסא הנהג. ריח של תקווה הגיע לאפי, דמעות של אושר זלגו בעיניו של הילד.

הוא התניע את המכונית והתחיל לנסוע. הוא דהר אל החלום, הוא ברח אל אותו מקום שבו לייאוש לא יהיה מקום בחייו. אותם האנשים שלא ניקו את האדמה המלוכלכת לא חיפשו אחריו מעולם. הוא המשיך לנסוע כל חייו, מעולם לא עצר. הוא חשב שאם יעצור את הנסיעה, שוב ייעצרו חייו מלכת. למרות הכל המשיך לשחק עם האוויר, אך שוב לא דרך באותה האדמה המלוכלכת. ואני, עדיין מחפש את אותו הילד, ובעיקר מחפש הבטחה קטנה שאוכל להגיש לו על מגש של כסף. הבטחה שיש מקומות בדרך שאם יעצור אצלן, חייו עדיין יוכלו להמשיך לנוע.

מילים" - סיפור קצר"

זאת הייתה הפעם הראשונה שהם התיישבו בסלון אחרי שהיא מתה. כל אחד הביט בפנים של האחר. כל אחד ניסה לחוש מה האחר מרגיש. כל אחד ניסה להתרחק מהדבר הקרוב אליו ביותר, מהרגשות שלו. השמחה לא הייתה אחת מן המוזמנים, וגם אם הייתה מגיעה היא לא הייתה מוצאת את מקומה. אך למרות כל זאת היא הכירה את הסלון המשפחתי. היא הייתה שם פעמים רבות, אך לא היום. היא הכירה את כל אחד מעשרת האנשים שישבו בחדר וכך גם כל אחד מעשרת האנשים שישבו בחדר הכיר את כל אחד מעשרת האנשים שישבו בחדר. כולם גם הכירו היטב את שקלילה. גם היא הכירה אותם. כל אחד מן הנוכחים ניסה להדחיק את דמותה ממחשבותיו. כל אחד מן הנוכחים לא הצליח להדחיק את דמותה ממחשבותיו.

הסלון היה גדול. הוא הכיל ארבע ספות ועדיין היה נראה כאילו אין בו דבר. בקיר אחד היה תלוי שעון גדול מעץ כהה. השעון לא עבד. עובדיה ניסה להיזכר מתי השעון הפסיק לעבוד. הוא נזכר שאימו התקשרה אליו לפני שבועיים שיבוא לתקן לה את השעון. הוא לא ידע אם זה אומר שהשעון התקלקל לפני שבועיים. אולי היא קודם התקשרה לאחים האחרים וכאשר סירבו היא פנתה אליו. הוא שאל את חיים שישב לימינו. חיים אמר שהיא התקשרה גם אליו לפני שבוע. כך תמיד שקלילה עשתה. כשהייתה בעיה היא פנתה לביתה הבכורה. אם הבעיה לא נפתרה היא פנתה לבן השני וכן הלאה. בדרך כלל הבעיה לא נפתרה מעולם. הבעיות של שקלילה לא נפתרו מעולם. הבעיות של שקלילה ריחפו בחדר באותם הרגעים. הבעיות של שקלילה הפיחו חיים בזכרונות העמומים שרבצו בחדר, בקולות התחינה שהתחבאו מתחת לספות.

בסלון הייתה רק מנורה אחת. המנורה השתלשלה מן הקומה השלישית ונגעה בשולחן שהיה במרכז החדר. על השולחן היו מונחות עשר כוסות ושלושה בקבוקי שתייה. בפינה השמאלית של השולחן היו המשקפיים של שקלילה. המשקפיים הורמו על ידי ידה הימנית של שרה והונחו בכף ידה השמאלית. היא נזכרה ביום שבו הלכה עם אימא לקנות את המשקפיים. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה הלכה איתה לקנות משהו. זאת גם הייתה הפעם האחרונה. היא בחנה את המסגרת המוזהבת עם הנקודות האדומות. היא נזכרה באותם הימים האחרונים שאימה הרכיבה את המשקפיים. היא נזכרה בשעות האחרונות שאימה קראה עיתון ובאותן השניות שבהן סגרה את עיניה ולא פקחה אותן שוב לעולם. היא ראתה שגם מזל שיושבת לשמאלה מסתכלת על המשקפיים. היא הגישה לה אותן והן התחילו לשוחח עליהן. הכוסות הריקות תפסו את עינו של משה. הוא מילא אותם והגיש לכל אחד מן האחים. הוא הרגיש יותר טוב עכשיו. כבר הרבה זמן הרגיש לא בנוח על זה שמעולם לא הושיט יד בבית שבו דורכות עתה רגליו. הוא סיים לחלק והחל ללגום מן הכוס. המים היו קרים. וכשהמים הקרים דיגדגו את גרונו הוא החל להעלות דמיונות במוחו. דמיונות שמקומם לא היה במציאות. דמיונות שתמכו במחשבה שמישהו מהנוכחים בסלון שם את המים במקרר.הוא ידע שזה לא קרה אך בכל זאת השתעשע בדמיונות. הוא מיהר למחוק את החיוך שעלה על שפתותיו בזכות הדמיונות שמא מישהו מן האחים יחוש בכך.

החדר חיכה שמישהו יקום וידבר. החדר המשיך לחכות. מנשה נרדם במקום ישיבתו. עייפותו גרמה לכך ששפך מים על מי שישבה משמאלו. רוחמה לא התרגזה. היא לקחה את הכוס שלה ושפכה על מנשה. מנשה לא התרגז אלא המשיך בשנתו. אבנר שישב משמאל לרוחמה הביט על שני אחיו. הוא נזכר שבפעם הקודמת שהם רבו אימו כעסה על שניהם מאוד. עכשיו אין מי שיכעס עליהם. הוא התגעגע לקולה של אימו. שמעון הסתכל על אבנר שישב מימינו. היה נראה לו שאבנר שהגעגועים גורמים לאבנר לשקוע. שמעון מעולם לא נתן לעבר מקום במחשבותיו. שמעון ידע שההווה יהיה בקרוב העבר ומכיוון שכך אין לו צורך לזמן לידיו דבר שכבר נמצא שם. הוא ידע גם שלא כולם יסכימו איתו. הם לא הסכימו על הרבה דברים. הם לא טרחו להתווכח. הוא נזכר שפעם התווכח עם רחמים על עניין שכבר פרח מזכרונו. כשהם התווכחו אימם השתיקה אותם ואמרה להם שמה שלא עוזר מקלקל. עכשיו הוא ישב מימינו של רחמים והם לא דיברו. כנראה שדברי אימם עוד נכחו בבית. היה נראה שלשתיקה אין עוד מקום ויש צורך במישהו שיקום וישא דברים. כולם השתתקו. כל אחד ואחת הרגיש בצורך. כל אחד ואחת חש במילים המרחפות באוויר ומבקשות שמישהו יאחוז בהן. המילים מעולם לא זכו בכך.

א-סימטריות ודמוקרטיה

מדינת ישראל מתבגרת. הקמטים המופיעים על מצחה אינם מעידים על חוכמתה כי אם על הקיטוב המתמשך בין הקבוצות השונות החיות בתוכה. שסעים נוספים בחברה הישראלית הפכו יותר ויותר נראים לעין בתקופה האחרונה וביקורות א-סימטריות מתגלגלות על לשונם של נציגי מגזרים המנסים לקטב את המגזר שלהם יותר ולהתרחק מן המגזר השני.

ראשית אפתח בספר ‘תורת המלך’ שפורסם זה מכבר אך עורר סערה לאחרונה בעקבות המעצר של אחד מכותביו. מעצר המחבר הוביל לכינוס תמיכה של רבנים רבים שניסו להביע את התנגדותם לסתימת הפיות ההלכתית האקדמית. הגדיל להתבטא בנושא הרב שמואל אליהו ואמר ש”גורמי החוק הצבועים הפכו את הביטויים ‘דמוקרטיה’, ‘חופש דעות’ ו’חופש אקדמי’ לחסרי כיסוי, משום שהם חלים רק על צד אחד של המפה הפוליטית”. מבלי להתייחס לתוכן המסית והאנטי-דמוקרטי ביצירה הפסוידו-הלכתית ‘תורת המלך’ אני מעוניין להשוות את דבריו של הרב שמואל אליהו מאותו הכנס הבזוי לדברים שכתב בעלון ‘בראש יהודי’ השבוע. הרב שמואל אליהו התייחס במאמרו שהופיע בעמוד הראשי של העלון לשאלה המונומנטלית משהו:”האם אקדמיה חייבת להיות שמאל”. במאמרו, הוא מתייחס ל’מחקר’ שפרסמה תנועת ‘אם תרצו’ שמצא “הטיה פוסט ציונית” באוניברסיטאות שונות בארץ. הרב מפרט את הממצאים השונים של אותו מחקר ולבסוף מקשר בין סיפור עץ הדעת ל”שמאל האקדמי שחלקו שולל את זכותנו להתקיים כמדינה וחלקו מביא אותנו במעשיו לסכנות חיים”. עליבותו של המאמר ושל העמדה המובעת בו נובעת מכמה צדדים שונים. ראשית, הביטוי ‘פוסט ציונות’ לא מופיע במאמר אפילו פעם אחת! כלומר, המאמר נכתב בהנחה מוקדמת שאידיאולוגיה שמאלנית פירושה אידיאולוגיה פוסט-ציונית. בנוסף, הרב קובע כאילו הדבר הוא קונצנזוסיאלי וטרוויאלי ש:”השמאל האקדמי...מביא אותנו במעשיו לסכנת חיים”. אם נשווה בין שתי ההתבטאויות השונות של הרב שמאל אליהו נגלה א-סימטריה זועקת, אז מה חל “רק על צד אחד של המפה הפוליטית”?!

אסיים רק בנקודה למחשבה בנוגע להתבטאותו של חבר הכנסת אילן גילאון בתגובה לדברי הרב עובדיה יוסף. השבוע אמר ח”כ אילן גילאון: ”נמאסו כבר דברי ההסתה של הרב עובדיה. כנראה שהיה בצעירותו גאון אבל זקנתו מביישת את נעוריו... אין לי ספק כי לו כל אדם אחר בגילו היה מתבטא כך, היו מאשפזים אותו במקום מתאים". אך לעומת זאת תגובת מרצ בנוגע לקמפיין של ‘אם תרצו’ נגד ‘הקרן החדשה לישראל’ הייתה:"הנהלת מרצ רואה בקרן החדשה ובעשרות העמותות הנתמכות על-ידה, מרכיב מרכזי בזהותה הדמוקרטית של החברה הישראלית,
קל וחומר כאשר מדובר בעמותות הניצבות בחזית המאבק על דמותה הדמוקרטית וצביונה האזרחי של המדינה. הנהלת מרצ רואה בהתקפה המכוערת על פרופ' נעמי חזן שלב נוסף בצמצום השיח הציבורי ומזהירה מפני המדרון המקארתיסטי בו אנו מצויים."

תפנית

היום, יותר מתמיד ברור כמה השפעתו של ראש ממשלת ישראל קטנה בזירה המדינית. התהליך התחיל זה מכבר אולם התבטאותו היום הינה מעבר לגדר הרגיל. היום, לבשה אותה הבעיה החמורה אצטלה של אירוניה. כמובן שאותה האירוניה דפקה רק בדלתם של אלו שזכרונם איננו נמחק כל כמה חודשים. היום אישר הקבינט בניצוח ראש הממשלה הקלות על הסגר ברצועת עזה. לא עוד רשימת מוצרים מותרים כי אם רשימת מוצרים אסורים. רגע, מה עם המדיניות הקודמת? מה עם הסיסמא שהתהדהדה בראש חוצות:”ביבי, חזק מול חמאס!”, היכן הייתה מדיניות הממשלה קודם? האם מערכת קבלת ההחלטות לקויה?

נחזור כמה חודשים אחורה, לאותו היום בו הציג ראש הממשלה את תוכניתו המדינית בנאום ‘בר אילן’. שתי מדינות לשני עמים, מדינה לעם הפלסטיני, רגע, זה לא המצע של מפלגת קדימה? טוב נו... בטח בנוגע לירושלים יש הבדל בין שתי המפלגות! אך גם בנוגע לזה ראינו שלא.

נלך עוד כמה חודשים אחורה. ראש הממשלה העומד בראש המפלגה שהעומדת בראשה כיום רואה את עצמה כמועמדת הלא מושחתת ביותר, מואשם בכמה אישומים המעידים על שחיתות. אותו ראש ממשלה הצהיר שהוא הציע לאבו -מאזן את ההצעה המדינית מרחיקת הלכת ביותר. חזרה לקווי ’67, חזרה סמלית של פליטים, ניהול האגן הקדוש בידי גוף בינלאומי, ממש קונצנזוס! אך אבו-מאזן סירב. שוב אנחנו רואים עד כמה הרצון הטוב (או הרע לפי אחדים) מהווה גורם זניח ביכולת להעביר מהלך מדיני כלשהוא במזרח התיכון.

בואו נחזור עוד קצת אחורה, אריק שרון מחליט על תוכנית ההתנתקות. אריק שרון הוא אותו אחד שקבע “דין נצרים כדין תל-אביב” אך פינה את נצרים. המונים בחרו בו בדיוק בגלל הגישה הימנית שלא ניתנת לערעור שהוא הציג (כמו ביבי) אך שוב ניתן להבחין שאג’נדת ראש-ממשלת ישראל אינה קובעת במזרח התיכון.

הדוגמאות הן רבות, ההפנמה היא קשה. כנראה שישנם גורמים חזקים מאיתנו, כנראה שמדיניות ראש הממשלה בנושאים מדיניים לא באמת יכולה לקבוע את מה שיקרה במדינת ישראל בתחום המדיני. אך אל דאגה, אולי מעז יצא מתוק. לפי דעתי אנחנו צריכים לשנות כיוון. תמיד בחרנו (רובנו) מפלגה ע”פ הקו המדיני שהיא מציגה. לא סתם מפלגת העבודה שאמורה להיות סוציאל-דמוקרטית זנחה ממזמן את האידיאולוגיה החברתית שלה. לא סתם עיירות הפיתוח ברחבי הארץ הינן עדיין עיירות פיתוח אחרי עשרות שנים. אולי כדאי שנתחיל לבחור ראש-ממשלה ע”פ שיקולים אחרים, שיקולים חברתיים, שיקולים מוסריים. הרי בכל מקרה כל הסדר מדיני לא יהיה לפי מה שאנחנו רוצים וכל פינוי שטחים לא יימנע ע”י מנהיג ימני (ראו ערך: בגין, שרון, ביבי). אז אולי שווה לנו להתמקד בחינוך? אולי שווה לנו להתמקד ברווחה?

עצמאות

באותם הרגעים בהם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות משמשים בערבוביא, באותן הדקות בהן אנו מחליפים את מדבקות היזכור בסידור ההלל, באותן השניות בהן אנו מחליפים את דמעת העצב שעל פנינו לדמעת שמחה, באותם הזמנים עולות בלבנו מחשבות רבות, מחשבות אשר רק אלפי שנים של גלות יכולות לתת להן מזור. הרי אולי נשאל למה אנחנו צריכים את כל זה? בואו נחייה בשקט במקום מרוחק! בואו נפסיק לומר שטוב למות בעד ארצנו, בואו נברח מזהותנו.

וכשעולות התהיות יעלו אותם הזכרונות. וכשעולות השאלות תמהרנה התשובות. כן, אנחנו נאבקים יום יום על עצמאותנו, כן הטובים מבנינו ומבנותינו נהרגו וימשיכו להיהרג, אך גם אין לנו ארץ אחרת.

ואז אולי יתכווץ מצחנו בפליאה- אין לנו ארץ אחרת?! מה זאת אומרת, הרי ישנן ארצות רבות הפרוסות ברחבי העולם ומדוע לא נוכל לבחור לנו אחת אחרת, אחת מרוחקת, אחת אחרת.

ואז ירוץ אלינו אותו הזיכרון מאירופה הקפואה או מספרד הרחוקה או ממדינות צפון אפריקה הרבות.
ואז נזכר שאין לנו ארץ אחרת כי באמת אין לנו ארץ אחרת כי באמת אין לנו ארץ אחרת.

!ברוכים הבאים לבלוג שלי